This story appears in the November 2017 issue of NG Traveler magazine, Israel edition.
Story by Daphne Raz Photographs by Eddie Gerald
מאת דפנה רז
צילום אדי גרלד
טראנס סיבירי
בעוד הרכבת הטרנס–סיבירית נהפכה לאגדה, הכבישים החוצים את המרחבים של מחוז אלטאי הם כבר סיפור אחר
“כביש הוא תעלומה," אומר ולרי בעודו נוהג אל תוך הערפל בנסיעה מנובוסיבירסק ( Novosibirsk ) אל הלא נודע. “נגיע בעוד כשעתיים." אבל השעתיים נמתחות לאטן והופכות לארבע, לחמש ולשש שעות נסיעה במרחבים העצומים של סיביר - מישורי עשב שבהם רועים עדרי פרות וכבשים, גבעות רכות עטורות פרחי בר בשלל צבעים, גדרות שלא ברור היכן הן מתחילות והיכן הן מסתיימות, עיירות מנומנמות, כפרים שרחובותיהם לא סלולים ועשן שמיתמר מארובות הגגות הנמוכים של בתי העץ שלהם. ולרי אוהב את הנסיעות הארוכות בלוויית אורחיו. “מאחורינו העבר, לפנינו העתיד, ואנו נוסעים בהווה," הוא אומר בנימה פילוסופית, ועוקף בפראות שיירת משאיות.
אנחנו מבקרים כאן בקיץ, העונה שבה מחוז אלטאי ( Altai Krai ) שדרום סיביר, ירוק ומזמין, והנהר קטון ( Katun ) העצום זורם בו בעצלתיים, קוצף רק לעתים באשדים. צבע מימיו של הנהר משתנה על פי עונות השנה - באביב הם כחולים ובהירים מהפשרת השלגים, בקיץ עכורים מסחף, בסתיו גון האזמרגד שלהם בולט על רקע צבעי השלכת, ובחורף הם קופאים ומתכסים בשכבת קרח לבנה. אף שהאקלים באזור זה הוא הנוח ביותר בסיביר, אפשר להעלות בדמיון את מראה הנופים האלה כאשר הם מכוסים בשלג במשך חודשים רבים.
ולרי עוצר את המכונית על גדת הנהר בסמוך לאנדרטה המוקדשת לניב קולאי רוריך - אמן, ארכיאולוג וחוקר ארצות שחלף בנתיב הנהר בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, כאשר עמד בראש משלחות חקר אל מרכז אסיה. עד היום דנים במניעים של רוריך לצאת למסעות אלה, אך לא בתוצאותיהם ובהישגיו. כיום סוסי המשלחות התחלפו במכוניות ואופניים, במקום סירות משוטים שטות בנהר סירות מנוע, ועל גדותיו מבלים משפחות וזוגות. באזור הנופש, שהיה פופולרי מאוד כבר בתקופת ברית המועצות, התפתחה תשתית תיירות המציעה לצד מרחצאות מרפא ואזורי דיג גם פעילויות אקסטרים כמו טיולי שטח, רפטינג וצניחה עם מצנחי רחיפה. אך המקום ידוע בעיקר בנופיו המרשימים - קניונים שנחרצו בידי נהרות רחבים, אגמים מנצנצים ויערות מוצלים. ובכל אלה האוויר כה נקי עד שכדאי לנסוע עד אליהם רק כדי לשאוף אותו לריאות.
אנרגיית הדבש
הטבע מתפרץ בקיץ הסיבירי, ופרחי הבר, המכסים כל סנטימטר של קרקע, הם גן עדן לדבורים. הדבש הסיבירי היה כה מבוקש ברחבי האימפריה הרוסית עד שהתושבים שילמו באמצעותו את המסים שהטילו עליהם הצארים. “הדבורים משתמשות ביותר מ–40 פרחים שונים, ולכן לדבש כאן יש טעם מיוחד," מסביר ולדימיר קוליסנקוב, דבוראי “מאז אני זוכר את עצמי." הוא מדגים לנו כיצד הדבש יכול לרפא כל חולי ולחולל אנרגיה מיוחדת כאשר נושמים את ריחו בסאונת דבש.
העושר הבוטני המפתיע של האזור מקבל ביטוי ב- Holmogorie גן פרטי שנוסד על ידי חברת תמציות פרחי מרפא וכיום יש בו יותר מ- 1200 מיני צמחים. “הצמחים באלטאי הם כולם נקיים מבחינה סביבתית. אין עליהם השפעות חיצוניות," אומר רומן בויב, אחד מבעלי המקום. “יש להם חיים קצרים מאוד ולכן הם כה עוצמתיים." יותר מ 200 חברות מרחבי העולם רוכשות את התמציות המופקות מהצמחים הגדלים כאן. אך הגן, שניכר כי הושקעו בו עבודה ואהבה, אינו משרת רק מטרה כלכלית, אלא נהפך למוקד בילוי וטיולים המושך אליו יותר מ-50,000 אנשים בשנה. גם במרכז המבקרים מוצעים מוצרים וסוגי תה רבים, חלק מהם מופקים מהצומח שבגן ואחרים מיובאים. “תה הוא הכל בשבילי," אומרת אלכסנדרה גופצ׳יקובה, העורכת לנו טקס תה מוקפד. “אני לומדת באמצעותו דברים, פוגשת אנשים חדשים."
את הלילה אנחנו מעבירים בבלוקוריחה ( Belokurikha ), עיירת הנופש הראשית של האזור, המכונה לעתים “דאבוס של סיביר". לבלוקוריחה, שהייתה פופולרית גם בתקופה הסובייטית, מגיעים כמיליון מבקרים בכל שנה. היא נחצית בידי נחל מפעפע, ונחשבת אחת מעיירות המרחץ הרוסיות הוותיקות ביותר. לצד הסנטוריומים משנות השישים קמו בה בתי מלון חדשים ונוצצים וכן מלונות בוטיק כפריים. העיירה תיהפך לעדכנית אף יותר עם השלמת "בלוקוריחה II“ על ההר הנישא מעליה. בנייתה של כביש הסרפנטינה שמטפס במעלה ההר הוא תעלומה בעינינו, מפני שבמבט ראשון נדמה שהוא לא מוביל לאף מקום. בעבר היו הכביש, על פיתוליו החדים, והתצפית מראש ההר אטרקציה כשלעצמם, אך משהוחלט על הקמת המיזם החדש הוקם כאן מוזיאון פתוח ובו שחזור של בתים היסטוריים מרחבי סיביר. שלט גדול מכריז כאן על הקמת מתחם עצום ממדים של בתי מלון, מרכזי קניות ובילויים, העתיד לחלוש על ההר.
Siberian women in traditional garment toasting homemade Samogon distilled alcoholic beverage in Sibirjachiha village